זמן קריאה משוער: 11 דקות.
במהלך 2019, נגררו האזרחים בישראל לסבב בחירות אחר סבב בחירות. לאחר סבב בחירות שלישי ב2020, היתה תקווה מהולה בהמון ייאוש, שהפעם תצליח לקום ממשלה שתזכה לאמון של רוב הכנסת. אך ישנה בעיה עמוקה הרבה יותר במערכת הדמוקרטית שלנו: לכנסת עצמה אין בכלל את האמון של רוב הציבור.
על פי סקרים ומדדים שנתיים של אוניברסיטת חיפה, ב2019, 63% מהציבור הביעו אמון מועט או מועט מאוד בכנסת, ו67% הביעו אמון מועט או מועט מאוד במפלגות. אלו שמחזיקים אמון רב עומדים על 6% ו4%. רמת האמון הממוצעת במפלגות עומדת על 1.82 בסקאלה של 1 עד 5 (כאשר 1 היא הנמוכה ביותר ומסמלת אמון נמוך מאוד) והדבר אינו שונה מהותית ב20 השנים שבהן המדידות מתרחשות. גם כאשר המערכת הדמוקרטית שלנו עובדת, היא לא עובדת היטב.
כדי להתבונן אתכם במערכת הדמוקרטית שלנו אתבסס על המאמר המפורסם "12 נקודות המינוף להתערבות במערכת" של דונלה מדווז, חלוצה בעולם החשיבה המערכתית. בגרסה המפושטת שלי יש רק 4 נקודות. נקודות אלו הן החלקים העיקריים שמרכיבים כל מערכת, כאשר הן מדורגות פה בסדר עולה לפי כמה שינוי בהן מצליח לייצר שינוי התנהגותי במערכת כולה. זה יתבהר ככל שנתקדם, אז בואו נתחיל:
האפקט של פרמטרים על ההתנהגות הכוללת של המערכת קטן יותר משהיינו מדמיינים, כיוון שאולי החלפנו ממלא/ת תפקיד אבל שמנו אותם באותה מערכת, עם אותם אילוצים, חוקים, תמריצים ואינרציה. יותר מכך, מלכתחילה בחרנו אותם מתוך מאגר מצומצם שעברו סינון על פי המערכת (כאלו בעלי כסף, השפעה תקשורתית, שנוח להם לפזר הבטחות ולקשור קשרי הון-שלטון).
זו הסיבה שכבר הפסקנו להאמין ששינוי אמיתי יגיע מפוליטיקאים, או שאיננו מופתעים שעוד מנהיג פוליטי מתערבב בשחיתות או מפר הבטחות, וזו הסיבה שגם בין מפלגות ושרים שונים מדיניות ותקציבים אינם משתנים מהותית.
בשלושת סבבי הבחירות האחרונים הצבעתי ודעתי האישית היא שכדאי להצביע. ועם זאת, כל הבחירות הן התעסקות אחת ענקית, יקרה ומלאת שנאה בהחלפת פרמטרים.
ערוצי המידע ולולאות המשוב במערכת הדמוקרטית שלנו חשובים ביותר - בין אם אלו גופי הביקורת, או הסיקור התקשורתי והשקיפות השלטונית שמשפיעים על שביעות הרצון הציבורית.
אם ברצונכם להשפיע באופן עמוק יותר ממה שמתאפשר לנו בזמן הבחירות, כדאי לתמוך כספית בגופים עצמאיים כגון שקוף - גוף התקשורת של הציבור שמטרתו לוודא שישנה שקיפות שלטונית וזמינות מידע לציבור הרחב על התנהלות הממשל - פעילות שבו זמנית מנגישה לנו מידע חשוב ומפחיתה את האפשרות לשחיתות.
גוף חשוב נוסף הוא לובי 99, שמוסיף ערוץ בין ההמון לשלטון. חברי כנסת שהתנהלו עד כה על פי מידע ושכנוע של לוביסטים העובדים עבור תאגידים, יכולים לפעול על פי לוביסטים של הציבור שמקדמים נושאים שהצביעו עליהם דמוקרטית חברי הלובי (עם רשימה של הצלחות רבות).
יתרון נוסף הוא שגופים אלו דואגים לצרכי הציבור הרחב שהם מעבר לימין ולשמאל, זאת בניגוד למפלגות שדואגות לסקטור מסוים ופועלות בהתנצחות יריבותית שמכשילה בניית הסכמות ביניהן.
למבנה וחוקי המערכת יש אפקט עצום על ההתנהגות בתוכה.
הנה דוגמה קטנה - בואו נסתכל על החוקים והמבנה של הצבעה לראשות עיריה: אנחנו רשאים לבחור פתק אחד שהוא ההעדפה הראשונה שלנו. הצד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר מנצח (אלא אם כן אף צד לא קיבל מעל 40% מהקולות ואז ישנו סבב בחירות שני בין שני הצדדים המובילים). המבנה הזה לבדו מספיק כדי ליצור התנהגות שבה כמות מהאוכלוסיה לא מצביעה לצד שהיא הכי מאמינה בו, ואת האפשרות שהמועמד שמרבית האוכלוסיה מתעבת ייבחר. איך?
נגיד וישנם צד A וצד B בבחירות. הם צמודים ביניהם במירוץ ומגיעים מגושים שונים של אידיאולוגיות פוליטיות. לפתע נכנס צד C למירוץ ששייך לגוש של צד B. כעת צד B וצד C מתחלקים בקולות של הגוש שלהם ונותנים את הניצחון לA. כלומר - המערכת מענישה ריבוי של מועמדים מאותו גוש. יחד עם זאת, כמות של מצביעים יעדיפו את C אבל יצביעו בכל זאת לB, כי זה הסיכוי הגבוה ביותר להביס את A. כלומר - המערכת מענישה משתתפים חדשים. לבסוף, ייתכן ויזכה צד A שמעדיפים אותו 45% מהאוכלוסיה, בזמן ש55% מהאוכלוסיה מתעבים אותו. כלומר - המערכת כלל לא מתעניינת בחוסר התמיכה במועמד/ת כאשר היא מתייחסת ל"רוב".
מספיק שנשנה את המבנה והחוקים קלות - שבפתק בקלפי אני רשאי לדרג את המועמדים מהרצוי יותר לפחות - וההתנהגות הזו תשתנה כליל. לפתע אני חופשי להצביע למי שאני הכי מאמין בו, גם אם "אין לו סיכוי להיבחר" - כיוון שאם יצא והצבעתי למועמד/ת עם מספר הקולות הנמוך ביותר, מוציאים אותם מהמירוץ ופתק ההצבעה שלי עובר לשני בדירוג שלי. בצורה זו B יסבול פחות מכך ש-C במירוץ, ל-C יהיה סיכוי ממשי להיבחר למרות שהוא חדש ולA לא יהיה סיכוי להיבחר כאשר מרבית האוכלוסיה מתעבת אותו. בנוסף, מערכת זו שקולה לביצוע של כמה מערכות בחירות בבת אחת וכך גם לא יהיה צורך יותר בסבב בחירות שני!
דוגמה אפילו גדולה יותר מבחינתי, היא כיצד מבנה וחוקי המערכת הם אלו שמעודדים שנאה ואויבות עזה בפוליטיקה, כיוון שהם שמים אותנו במשחק יריבותי עם מנצחים ומפסידים.
ימני מאמין שאם השמאל ינצחו, מה שחשוב לו לא יהיה כלול בהחלטות. שמאלני מאמין שאם הימין ינצחו, מה שחשוב לו לא יהיה כלול בהחלטות. בוודאי שהצדדים יגוננו על עמדתם בקנאה עזה ויתקפו בנחישות את הצד השני! איזו ברירה הם רואים? איזה אמון מסוגל להיות ביניהם? אם הצד השני ינצח זה הסוף של הערכים שלי ומה שחשוב לי בעולם. כמובן שיריבות רק יוצרת יריבות, כל צד קורא לשני משסע ומפלג, אינו מבין איך הצד השני יכול להיות כל כך אטום וטיפש, ונוצר קיטוב גדול יותר ויותר, כך שכבר אין דבר כזה מרכז ובטח שאין דבר כזה שיתוף פעולה. אין אפילו אפשרות להסכים על עובדות, כי ישנה התבצרות מוחלטת בעמדות בלי שום יכולת לשבת ולהרכיב ביחד תמונת עולם משותפת.
דונלה מדווז, אני ואחרים בוחרים ללמד חשיבה מערכתית מכיוון שהיא במחסור קשה בדרך שבה לימדו אותנו להסתכל על העולם. אנחנו לוקים במה שנקרא "עיוורון מערכות" ולכן קל לנו הרבה יותר לייחס התנהגות לעצם זהותם "הרקובה" או "הקיצונית" של אנשים מסוימים, במקום לראות שזה עניין של המערכת. עם החוקים והמבנה שלה אין לה אפשרות לייצר תוצאות שהן מהותית אחרות.
פוליטיקאים רבים פועלים על פי שיקולים פופוליסטיים קצרי טווח, עושים הכל כדי להיבחר וכדי לשמור על הכיסא שלהם ומשרתים קבוצות כח מצומצמות מכיוון שאלו הם חוקי המשחק, ככה בנויה המערכת וככה שורדים בה.
ראשית, אנחנו רואים כאשר המערכת שלנו כבר אינה דואגת למטרה המוצהרת שלה, אלא חותרת בפועל למשהו אחר לגמרי. ייתכן שהמטרה המוצהרת של מערכת הממשל האמריקאית היא שהעם יהיה הריבון. עם זאת, מחקר שנעשה בפרינסטון סקר 20 שנה של החלטות-מדיניות ומראה לנו שלהעדפות האזרחים ולקבוצות אינטרסים אזרחיות ישנה השפעה אפסית על אימוץ של מדיניות ציבורית, ובו זמנית לקבוצות אינטרסים עסקיות ולאנשים העשירים ביותר ישנה השפעה מהותית על מדיניות ציבורית. הציבור הרחב מקבל את מבוקשו רק כאשר זה עולה בקנה אחד עם העדפותיהם של האליטות העשירות.
שנית, כאשר אנחנו חוקרים את מטרות המערכת אנחנו יכולים להפסיק להשתמש בהנחות יסוד ובמטרות ישנות שירשנו מימים ימימה וכבר לא משרתות אותנו. אם נבחן את המטרות של המערכת הדמוקרטית הנוכחית שלנו, נגלה שהיא נבנתה בין היתר על הנחת היסוד שאי אפשר להפקיר ניהול מדינה בידיים של אנשים פשוטים. הגיע הזמן לבחון מחדש הנחות יסוד אליטיסטיות שכאלו. ניתן לראות דוגמה נוספת במערכת המשפט שמתעסקת ברובה במטרה - למצוא את האשם ולתת לו את העונש שמגיע לו - על פי הנחת היסוד שזה יספק את התיקון שאנו זקוקים לו. אין שום שאיפה מהותית במערכת הסטנדרטית לספק פתרון קונפליקטים ואיחוי של הפגיעות שנוצרו. מאז אספנו עשרות שנים של מחקר על חוסר היעילות של התמקדות בענישה וחוסר הסיפוק של נפגעים מתהליך זה.
שלישית, כאשר אנחנו חוקרים את מטרות המערכת אנחנו משיבים לחיים את יכולתנו לדמיין. במשך שנים רבות השיח הציבורי חוזר על המיתוס שהדמוקרטיה שלנו היא "הרע במיעוטו", כאילו מערכת דמוקרטית היא דבר מוצק אחד שכבר הגענו אליו ואין איך לשפר אותו משמעותית. בצורה הזו אנחנו חוסמים את יכולתנו לדמיין אחרת, להעיז אחרת או אפילו לשים לב לכל הדוגמאות האחרות שקיימות כבר היום ברחבי העולם.
לבסוף, כאשר אנחנו חוקרים את מטרות המערכת אנחנו מבינים מה מהותי לנו ביותר. נדמה שרובנו, בהיותנו שקועים מעל הראש במערכת הנוכחית, כבר שכחנו מה מערכת הממשל שלנו בכלל אמורה להשיג, מעבר להיות זירת ניגוח שבה כל צד מנסה להשיג את מבוקשו הרגעי. אם לא ניקח את הזמן לרדת לרמה השורשית של מה אנחנו מנסים לשרת, אנחנו לנצח נעשה רפורמות, נדביק פלסטרים וניסחף בדרמות שאינן העניין המהותי. כל ניסיון שינוי למערכת יהיה משול להוספת סוכר לכוס מי ים שממילא אנחנו לא רוצים לשתות.
אני אחזור לרגע דווקא למערכת המשפט והצדק - כי שם יש לנו דוגמה מצוינת של מה קורה כאשר אוספים קהילה ושואלים אותה - איך אתם חולמים שמערכת הצדק שלהם תיראה? דומיניק ברטר, חלוץ בבניית מערכות צדק קהילתיות, מציין שהוא עבד עם בתי ספר, יחידות משטרה, שכונות עוני, בתי כלא, תנועות וארגונים ב49 מדינות ברחבי העולם - ושהוא עדיין לא מצא קבוצה אחת שחולמת על מערכת משפט שמתמקדת בענישה. כאשר אנשים מתיישבים ובאמת ובתמים מתבוננים - מה עובד במערכת הצדק שלהם, מה לא, ואיך הם חולמים שזה יכול להיות - כולם רוצים בליבם מערכת ששמה דגש על תיקון, איחוי הפגיעות והשבת אמון בקהילה.
זו הסיבה שכאשר אני נתקל בפתרון חדש, אני מגשש עבור השאלה שהוא מנסה לענות עליה. מה הדבר הזה מנסה להשיג ומהו מנסה לפתור? יצא לי לראות פרויקטים של בניית הסכמות אינטרנטיות שניסו לענות על השאלה "איך להפוך החלטות ליותר רציונליות?", תוכניות חינוך שהתמקדו ב"איך נשפר את ריכוז התלמידים בשיעור?" ופעולות סביבתיות ששאלו "איך נמחזר יותר מהזבל שלנו?". אולי יש בשאלות האלו ערך, אבל אני לא אתעכב עליהן. הן נשענות על הנחות היסוד, הערכים והמטרות של המערכות הקיימות. הן לא שואלות את השאלה העוצמתית שמעירה אותנו אל מה באמת חשוב לנו להשיג.
בהשראת עבודתו של טום אטלי, השאלה העמוקה של המערכת הדמוקרטית עבורי - זו שאני מוכן לפעול עבורה בכל התשוקה - היא: "איך ניתן לקבל החלטות קולקטיביות נבונות - כאלו שמתחשבות בכלל הצרכים, ורותמות את השחקנים השונים לתת להם מענה אפקטיבי בעל תועלת רחבת היקף וארוכת טווח?" זה עשוי להישמע כללי, אבל זה מכוון אותנו למה שחשוב לנו באמת בתהליך הדמוקרטי. התבוננו בפרמטרים, בלולאות המשוב, בחוקים ובמבנה של המערכת הנוכחית שלנו - האם הם בנויים כדי להשיג את זה? האם יש להם סיכוי להגיע לזה? האם הם אפילו מכוונים לשם?
לעומת זאת, ייתכן שדמוקרטיה ייצוגית שואלת "איך נייצר ייצוג של העם בקבלת ההחלטות?" השאלה שמה את כל הדגש על הייצוג, בזמן שאותם נציגים נזנחים אל תוך צורות גרועות למדי של קבלת החלטות. מעבר לכך, ראינו כבר שמערכת זו לא באמת ייצוגית ואפילו לא מכוונת להיות: אם תמהיל הכנסת היה ייצוגי יותר, כמו שניתן להשיג לדוגמה על ידי הצבעה מדורגת (או באופן חלקי על ידי הצבעה ישירה לראשות הממשלה, כמו שנוסה בשנות ה90), המפלגות יהיו רבות וקטנות ויקשו על הרכבת ממשלה - כמו הסיבוך שאנו בו כיום.
ייתכן שדמוקרטיה ישירה שואלת "איך נאפשר לכלל האזרחים להשפיע על קבלת ההחלטות ולא רק לנבחרי ציבור?" זוהי שאלה מעניינת, ועם זאת, אין לי שום ביטחון שהיא בהכרח תוביל אותנו לאן שאנחנו רוצים. אולי כעת ישתתפו כל האזרחים, אבל אם המשחק הדמוקרטי נותר משחק יריבותי, שבו מצביעים "בעד" או "נגד" והמנצח לוקח הכל, אני לא מבין כיצד יווצרו החלטות שנבעו מתבונה קולקטיבית. כיצד יישמעו כל הצרכים? כיצד יתהווה הפתרון שנותן מענה לכמה שיותר צרכים בפרספקטיבה ארוכת טווח? כיצד יירתמו לכך השחקנים והמשאבים הקיימים? ה Brexit בבריטניה הוא תוצאה של רצון רוב העם כפי שהוא התבטא במשאל עם - תהליך קבלת החלטות שלא ניסה בכלל לייצר תבונה.
מה שאנחנו צריכים זו דמוקרטיה נבונה. אם תכננתם מערכת שניסתה לתת מענה לשאלת התבונה שתיארתי, אם באמת ישבתם במסירות לדמיין מערכת שתשיג את הדבר הזה, אז יש לי מספיק ביטחון כדי בכלל להתחיל לשקול אותה. אחרי הסינון הזה, אפשר להתמקד בחזונות הפרקטיים, שיש להם בסיס ידע מוכח ושניתן לממש אותם כבר היום בלי בנייה מחדש של החברה. החזונות הפרועים יותר יאוחסנו עבור העתיד.
למזלנו, יש לנו דוגמאות מבטיחות מרחבי העולם למנגנונים ולכלים של דמוקרטיה נבונה. כיום, אנו יודעים היטב מהם התנאים שמובילים להתהוות של תבונה קולקטיבית, ומהם התנאים שמדכאים אותה ומובילים ל"אפקט עדר", קונפורמיזם, משחק מכור, או התנצחות מרה שיש בה בעיקר מפסידים.
אנו יודעים מספיק כדי לבנות מערכת דמוקרטית שתשיב אליה אמון.
במהלך 2019, נגררו האזרחים בישראל לסבב בחירות אחר סבב בחירות. לאחר סבב בחירות שלישי ב2020, היתה תקווה מהולה בהמון ייאוש, שהפעם תצליח לקום ממשלה שתזכה לאמון של רוב הכנסת. אך ישנה בעיה עמוקה הרבה יותר במערכת הדמוקרטית שלנו: לכנסת עצמה אין בכלל את האמון של רוב הציבור.
על פי סקרים ומדדים שנתיים של אוניברסיטת חיפה, ב2019, 63% מהציבור הביעו אמון מועט או מועט מאוד בכנסת, ו67% הביעו אמון מועט או מועט מאוד במפלגות. אלו שמחזיקים אמון רב עומדים על 6% ו4%. רמת האמון הממוצעת במפלגות עומדת על 1.82 בסקאלה של 1 עד 5 (כאשר 1 היא הנמוכה ביותר ומסמלת אמון נמוך מאוד) והדבר אינו שונה מהותית ב20 השנים שבהן המדידות מתרחשות. גם כאשר המערכת הדמוקרטית שלנו עובדת, היא לא עובדת היטב.
כדי להתבונן אתכם במערכת הדמוקרטית שלנו אתבסס על המאמר המפורסם "12 נקודות המינוף להתערבות במערכת" של דונלה מדווז, חלוצה בעולם החשיבה המערכתית. בגרסה המפושטת שלי יש רק 4 נקודות. נקודות אלו הן החלקים העיקריים שמרכיבים כל מערכת, כאשר הן מדורגות פה בסדר עולה לפי כמה שינוי בהן מצליח לייצר שינוי התנהגותי במערכת כולה. זה יתבהר ככל שנתקדם, אז בואו נתחיל:
1. פרמטרים.
במערכת הדמוקרטית יש לנו כל מיני פרמטרים שניתן לשנות - מי ראש הממשלה, כמה זמן קדנציה, מי שר/ת האוצר, מי מפלגת השלטון, כמה שרים ישנם או מהו אחוז החסימה.האפקט של פרמטרים על ההתנהגות הכוללת של המערכת קטן יותר משהיינו מדמיינים, כיוון שאולי החלפנו ממלא/ת תפקיד אבל שמנו אותם באותה מערכת, עם אותם אילוצים, חוקים, תמריצים ואינרציה. יותר מכך, מלכתחילה בחרנו אותם מתוך מאגר מצומצם שעברו סינון על פי המערכת (כאלו בעלי כסף, השפעה תקשורתית, שנוח להם לפזר הבטחות ולקשור קשרי הון-שלטון).
זו הסיבה שכבר הפסקנו להאמין ששינוי אמיתי יגיע מפוליטיקאים, או שאיננו מופתעים שעוד מנהיג פוליטי מתערבב בשחיתות או מפר הבטחות, וזו הסיבה שגם בין מפלגות ושרים שונים מדיניות ותקציבים אינם משתנים מהותית.
בשלושת סבבי הבחירות האחרונים הצבעתי ודעתי האישית היא שכדאי להצביע. ועם זאת, כל הבחירות הן התעסקות אחת ענקית, יקרה ומלאת שנאה בהחלפת פרמטרים.
2. לולאות משוב וערוצי מידע.
לולאות המשוב מזינות מידע חזרה למערכת לגבי תפקודה, וכך מעודדות התנהגויות מסוימות ומדכאות התנהגויות אחרות. לדוגמה, בבתים שבהם מונה החשמל מותקן בתוך הבית - כך שהדיירים יכולים לראות אותו זז במהירות התואמת את צריכת החשמל שלהם - יש נטייה לצרוך פחות חשמל. באופן דומה, פרסום פשוט ונגיש לציבור של עשרת המפעלים המזהמים ביותר מסוגל להוביל חברות לזהם פחות.ערוצי המידע ולולאות המשוב במערכת הדמוקרטית שלנו חשובים ביותר - בין אם אלו גופי הביקורת, או הסיקור התקשורתי והשקיפות השלטונית שמשפיעים על שביעות הרצון הציבורית.
אם ברצונכם להשפיע באופן עמוק יותר ממה שמתאפשר לנו בזמן הבחירות, כדאי לתמוך כספית בגופים עצמאיים כגון שקוף - גוף התקשורת של הציבור שמטרתו לוודא שישנה שקיפות שלטונית וזמינות מידע לציבור הרחב על התנהלות הממשל - פעילות שבו זמנית מנגישה לנו מידע חשוב ומפחיתה את האפשרות לשחיתות.
גוף חשוב נוסף הוא לובי 99, שמוסיף ערוץ בין ההמון לשלטון. חברי כנסת שהתנהלו עד כה על פי מידע ושכנוע של לוביסטים העובדים עבור תאגידים, יכולים לפעול על פי לוביסטים של הציבור שמקדמים נושאים שהצביעו עליהם דמוקרטית חברי הלובי (עם רשימה של הצלחות רבות).
יתרון נוסף הוא שגופים אלו דואגים לצרכי הציבור הרחב שהם מעבר לימין ולשמאל, זאת בניגוד למפלגות שדואגות לסקטור מסוים ופועלות בהתנצחות יריבותית שמכשילה בניית הסכמות ביניהן.
3. חוקים ומבנה.
החוקים אליהם אני מתייחס פה אינם כל חוקי המדינה שעוברים בכנסת, אלא ספציפית החוקים והמבנה שמרכיבים את המערכת הדמוקרטית עצמה. איך מחולקים הכח והאחריות? נגיד, האם אנחנו מצביעים פעם ב4 שנים עבור מפלגות? או האם אנחנו מצביעים כל חודש על נושאים שונים? או האם אנחנו כלל לא משתמשים בהצבעה?למבנה וחוקי המערכת יש אפקט עצום על ההתנהגות בתוכה.
הנה דוגמה קטנה - בואו נסתכל על החוקים והמבנה של הצבעה לראשות עיריה: אנחנו רשאים לבחור פתק אחד שהוא ההעדפה הראשונה שלנו. הצד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר מנצח (אלא אם כן אף צד לא קיבל מעל 40% מהקולות ואז ישנו סבב בחירות שני בין שני הצדדים המובילים). המבנה הזה לבדו מספיק כדי ליצור התנהגות שבה כמות מהאוכלוסיה לא מצביעה לצד שהיא הכי מאמינה בו, ואת האפשרות שהמועמד שמרבית האוכלוסיה מתעבת ייבחר. איך?
נגיד וישנם צד A וצד B בבחירות. הם צמודים ביניהם במירוץ ומגיעים מגושים שונים של אידיאולוגיות פוליטיות. לפתע נכנס צד C למירוץ ששייך לגוש של צד B. כעת צד B וצד C מתחלקים בקולות של הגוש שלהם ונותנים את הניצחון לA. כלומר - המערכת מענישה ריבוי של מועמדים מאותו גוש. יחד עם זאת, כמות של מצביעים יעדיפו את C אבל יצביעו בכל זאת לB, כי זה הסיכוי הגבוה ביותר להביס את A. כלומר - המערכת מענישה משתתפים חדשים. לבסוף, ייתכן ויזכה צד A שמעדיפים אותו 45% מהאוכלוסיה, בזמן ש55% מהאוכלוסיה מתעבים אותו. כלומר - המערכת כלל לא מתעניינת בחוסר התמיכה במועמד/ת כאשר היא מתייחסת ל"רוב".
מספיק שנשנה את המבנה והחוקים קלות - שבפתק בקלפי אני רשאי לדרג את המועמדים מהרצוי יותר לפחות - וההתנהגות הזו תשתנה כליל. לפתע אני חופשי להצביע למי שאני הכי מאמין בו, גם אם "אין לו סיכוי להיבחר" - כיוון שאם יצא והצבעתי למועמד/ת עם מספר הקולות הנמוך ביותר, מוציאים אותם מהמירוץ ופתק ההצבעה שלי עובר לשני בדירוג שלי. בצורה זו B יסבול פחות מכך ש-C במירוץ, ל-C יהיה סיכוי ממשי להיבחר למרות שהוא חדש ולA לא יהיה סיכוי להיבחר כאשר מרבית האוכלוסיה מתעבת אותו. בנוסף, מערכת זו שקולה לביצוע של כמה מערכות בחירות בבת אחת וכך גם לא יהיה צורך יותר בסבב בחירות שני!
דוגמה אפילו גדולה יותר מבחינתי, היא כיצד מבנה וחוקי המערכת הם אלו שמעודדים שנאה ואויבות עזה בפוליטיקה, כיוון שהם שמים אותנו במשחק יריבותי עם מנצחים ומפסידים.
ימני מאמין שאם השמאל ינצחו, מה שחשוב לו לא יהיה כלול בהחלטות. שמאלני מאמין שאם הימין ינצחו, מה שחשוב לו לא יהיה כלול בהחלטות. בוודאי שהצדדים יגוננו על עמדתם בקנאה עזה ויתקפו בנחישות את הצד השני! איזו ברירה הם רואים? איזה אמון מסוגל להיות ביניהם? אם הצד השני ינצח זה הסוף של הערכים שלי ומה שחשוב לי בעולם. כמובן שיריבות רק יוצרת יריבות, כל צד קורא לשני משסע ומפלג, אינו מבין איך הצד השני יכול להיות כל כך אטום וטיפש, ונוצר קיטוב גדול יותר ויותר, כך שכבר אין דבר כזה מרכז ובטח שאין דבר כזה שיתוף פעולה. אין אפילו אפשרות להסכים על עובדות, כי ישנה התבצרות מוחלטת בעמדות בלי שום יכולת לשבת ולהרכיב ביחד תמונת עולם משותפת.
דונלה מדווז, אני ואחרים בוחרים ללמד חשיבה מערכתית מכיוון שהיא במחסור קשה בדרך שבה לימדו אותנו להסתכל על העולם. אנחנו לוקים במה שנקרא "עיוורון מערכות" ולכן קל לנו הרבה יותר לייחס התנהגות לעצם זהותם "הרקובה" או "הקיצונית" של אנשים מסוימים, במקום לראות שזה עניין של המערכת. עם החוקים והמבנה שלה אין לה אפשרות לייצר תוצאות שהן מהותית אחרות.
פוליטיקאים רבים פועלים על פי שיקולים פופוליסטיים קצרי טווח, עושים הכל כדי להיבחר וכדי לשמור על הכיסא שלהם ומשרתים קבוצות כח מצומצמות מכיוון שאלו הם חוקי המשחק, ככה בנויה המערכת וככה שורדים בה.
4. מטרה
כדי להצליח לעצב מחדש את מבנה המערכת, אנחנו צריכים להבין את המטרות שלנו - מה באמת חשוב לנו? מה באמת אנחנו מנסים להשיג פה? כאשר אנחנו מבצעים את החקירה הכנה והעמוקה הזו במטרות שלנו, אנחנו יכולים להימנע מבעיות שורשיות במערכת:ראשית, אנחנו רואים כאשר המערכת שלנו כבר אינה דואגת למטרה המוצהרת שלה, אלא חותרת בפועל למשהו אחר לגמרי. ייתכן שהמטרה המוצהרת של מערכת הממשל האמריקאית היא שהעם יהיה הריבון. עם זאת, מחקר שנעשה בפרינסטון סקר 20 שנה של החלטות-מדיניות ומראה לנו שלהעדפות האזרחים ולקבוצות אינטרסים אזרחיות ישנה השפעה אפסית על אימוץ של מדיניות ציבורית, ובו זמנית לקבוצות אינטרסים עסקיות ולאנשים העשירים ביותר ישנה השפעה מהותית על מדיניות ציבורית. הציבור הרחב מקבל את מבוקשו רק כאשר זה עולה בקנה אחד עם העדפותיהם של האליטות העשירות.
שנית, כאשר אנחנו חוקרים את מטרות המערכת אנחנו יכולים להפסיק להשתמש בהנחות יסוד ובמטרות ישנות שירשנו מימים ימימה וכבר לא משרתות אותנו. אם נבחן את המטרות של המערכת הדמוקרטית הנוכחית שלנו, נגלה שהיא נבנתה בין היתר על הנחת היסוד שאי אפשר להפקיר ניהול מדינה בידיים של אנשים פשוטים. הגיע הזמן לבחון מחדש הנחות יסוד אליטיסטיות שכאלו. ניתן לראות דוגמה נוספת במערכת המשפט שמתעסקת ברובה במטרה - למצוא את האשם ולתת לו את העונש שמגיע לו - על פי הנחת היסוד שזה יספק את התיקון שאנו זקוקים לו. אין שום שאיפה מהותית במערכת הסטנדרטית לספק פתרון קונפליקטים ואיחוי של הפגיעות שנוצרו. מאז אספנו עשרות שנים של מחקר על חוסר היעילות של התמקדות בענישה וחוסר הסיפוק של נפגעים מתהליך זה.
שלישית, כאשר אנחנו חוקרים את מטרות המערכת אנחנו משיבים לחיים את יכולתנו לדמיין. במשך שנים רבות השיח הציבורי חוזר על המיתוס שהדמוקרטיה שלנו היא "הרע במיעוטו", כאילו מערכת דמוקרטית היא דבר מוצק אחד שכבר הגענו אליו ואין איך לשפר אותו משמעותית. בצורה הזו אנחנו חוסמים את יכולתנו לדמיין אחרת, להעיז אחרת או אפילו לשים לב לכל הדוגמאות האחרות שקיימות כבר היום ברחבי העולם.
לבסוף, כאשר אנחנו חוקרים את מטרות המערכת אנחנו מבינים מה מהותי לנו ביותר. נדמה שרובנו, בהיותנו שקועים מעל הראש במערכת הנוכחית, כבר שכחנו מה מערכת הממשל שלנו בכלל אמורה להשיג, מעבר להיות זירת ניגוח שבה כל צד מנסה להשיג את מבוקשו הרגעי. אם לא ניקח את הזמן לרדת לרמה השורשית של מה אנחנו מנסים לשרת, אנחנו לנצח נעשה רפורמות, נדביק פלסטרים וניסחף בדרמות שאינן העניין המהותי. כל ניסיון שינוי למערכת יהיה משול להוספת סוכר לכוס מי ים שממילא אנחנו לא רוצים לשתות.
אני אחזור לרגע דווקא למערכת המשפט והצדק - כי שם יש לנו דוגמה מצוינת של מה קורה כאשר אוספים קהילה ושואלים אותה - איך אתם חולמים שמערכת הצדק שלהם תיראה? דומיניק ברטר, חלוץ בבניית מערכות צדק קהילתיות, מציין שהוא עבד עם בתי ספר, יחידות משטרה, שכונות עוני, בתי כלא, תנועות וארגונים ב49 מדינות ברחבי העולם - ושהוא עדיין לא מצא קבוצה אחת שחולמת על מערכת משפט שמתמקדת בענישה. כאשר אנשים מתיישבים ובאמת ובתמים מתבוננים - מה עובד במערכת הצדק שלהם, מה לא, ואיך הם חולמים שזה יכול להיות - כולם רוצים בליבם מערכת ששמה דגש על תיקון, איחוי הפגיעות והשבת אמון בקהילה.
זו הסיבה שכאשר אני נתקל בפתרון חדש, אני מגשש עבור השאלה שהוא מנסה לענות עליה. מה הדבר הזה מנסה להשיג ומהו מנסה לפתור? יצא לי לראות פרויקטים של בניית הסכמות אינטרנטיות שניסו לענות על השאלה "איך להפוך החלטות ליותר רציונליות?", תוכניות חינוך שהתמקדו ב"איך נשפר את ריכוז התלמידים בשיעור?" ופעולות סביבתיות ששאלו "איך נמחזר יותר מהזבל שלנו?". אולי יש בשאלות האלו ערך, אבל אני לא אתעכב עליהן. הן נשענות על הנחות היסוד, הערכים והמטרות של המערכות הקיימות. הן לא שואלות את השאלה העוצמתית שמעירה אותנו אל מה באמת חשוב לנו להשיג.
בהשראת עבודתו של טום אטלי, השאלה העמוקה של המערכת הדמוקרטית עבורי - זו שאני מוכן לפעול עבורה בכל התשוקה - היא: "איך ניתן לקבל החלטות קולקטיביות נבונות - כאלו שמתחשבות בכלל הצרכים, ורותמות את השחקנים השונים לתת להם מענה אפקטיבי בעל תועלת רחבת היקף וארוכת טווח?" זה עשוי להישמע כללי, אבל זה מכוון אותנו למה שחשוב לנו באמת בתהליך הדמוקרטי. התבוננו בפרמטרים, בלולאות המשוב, בחוקים ובמבנה של המערכת הנוכחית שלנו - האם הם בנויים כדי להשיג את זה? האם יש להם סיכוי להגיע לזה? האם הם אפילו מכוונים לשם?
לעומת זאת, ייתכן שדמוקרטיה ייצוגית שואלת "איך נייצר ייצוג של העם בקבלת ההחלטות?" השאלה שמה את כל הדגש על הייצוג, בזמן שאותם נציגים נזנחים אל תוך צורות גרועות למדי של קבלת החלטות. מעבר לכך, ראינו כבר שמערכת זו לא באמת ייצוגית ואפילו לא מכוונת להיות: אם תמהיל הכנסת היה ייצוגי יותר, כמו שניתן להשיג לדוגמה על ידי הצבעה מדורגת (או באופן חלקי על ידי הצבעה ישירה לראשות הממשלה, כמו שנוסה בשנות ה90), המפלגות יהיו רבות וקטנות ויקשו על הרכבת ממשלה - כמו הסיבוך שאנו בו כיום.
ייתכן שדמוקרטיה ישירה שואלת "איך נאפשר לכלל האזרחים להשפיע על קבלת ההחלטות ולא רק לנבחרי ציבור?" זוהי שאלה מעניינת, ועם זאת, אין לי שום ביטחון שהיא בהכרח תוביל אותנו לאן שאנחנו רוצים. אולי כעת ישתתפו כל האזרחים, אבל אם המשחק הדמוקרטי נותר משחק יריבותי, שבו מצביעים "בעד" או "נגד" והמנצח לוקח הכל, אני לא מבין כיצד יווצרו החלטות שנבעו מתבונה קולקטיבית. כיצד יישמעו כל הצרכים? כיצד יתהווה הפתרון שנותן מענה לכמה שיותר צרכים בפרספקטיבה ארוכת טווח? כיצד יירתמו לכך השחקנים והמשאבים הקיימים? ה Brexit בבריטניה הוא תוצאה של רצון רוב העם כפי שהוא התבטא במשאל עם - תהליך קבלת החלטות שלא ניסה בכלל לייצר תבונה.
מה שאנחנו צריכים זו דמוקרטיה נבונה. אם תכננתם מערכת שניסתה לתת מענה לשאלת התבונה שתיארתי, אם באמת ישבתם במסירות לדמיין מערכת שתשיג את הדבר הזה, אז יש לי מספיק ביטחון כדי בכלל להתחיל לשקול אותה. אחרי הסינון הזה, אפשר להתמקד בחזונות הפרקטיים, שיש להם בסיס ידע מוכח ושניתן לממש אותם כבר היום בלי בנייה מחדש של החברה. החזונות הפרועים יותר יאוחסנו עבור העתיד.
למזלנו, יש לנו דוגמאות מבטיחות מרחבי העולם למנגנונים ולכלים של דמוקרטיה נבונה. כיום, אנו יודעים היטב מהם התנאים שמובילים להתהוות של תבונה קולקטיבית, ומהם התנאים שמדכאים אותה ומובילים ל"אפקט עדר", קונפורמיזם, משחק מכור, או התנצחות מרה שיש בה בעיקר מפסידים.
אנו יודעים מספיק כדי לבנות מערכת דמוקרטית שתשיב אליה אמון.
תודה כל כך חן
השבמחקסיימתי עכשיו לקרוא את שני המאמרים
המאמר הזה ספציפית עזר לי להבין קצת יותר את המערכת שכל כך הרבה שנים ניסיתי לדלג מעליה וכמובן שאי אפשר, כי אני רוצה ליצור שינוי בתוכה וכי אין לי באמת לאן לברוח ממנה... היו כאן כל כך הרבה התבהרויות עבורי ובמאמר השני כל כך הרבה תקווה והשראה וחיבור בין קצוות חוטים
יאללה, רוח במפרשייך ובכנפייך, מחכה לעוד
תודה :} אכן רוח במפרשים עבורי
מחקמסכים עם כל הלב. כלכך חסרה תבונה. במערכת. ובכלל חקר מערכות כלכך חסר. תודה על זה.
השבמחק