זמן קריאה משוער - 9 דקות.
האם ניתן לגשר על כל מחלוקת? והאם זה יעזור לנו לבנות דמוקרטיה אחרת מיסודה שדואגת לכלל? אני מאמין שכן, והנה למה.
השבוע ייעצתי ללורה, מגשרת מארה"ב, איך להתמודד עם הקיטוב והשנאה העזים בקהילה שלה. הם נמצאים בעיצומה של מחלוקת מדממת סביב הקורונה וסביב השאלה - האם לפתוח את בתי הספר מחדש או לא? היא תיארה את השיח כ"ארסי" והביעה ייאוש עצום מהמחשבה שניתן לגשר עליו. כעבור רבע שעה של תמיכה והצעות ממני ומעמיתים נוספים היא יצאה מהשיחה "מלאת השראה ותקווה".
כדי להבין איך עזרנו לה, אני רוצה להתחיל בדוגמה פשוטה יותר.
לפני כמה שבועות ביקשה להתייעץ איתי חברה. היא סיפרה לי על מחלוקת בין שותפים במיזם חברתי שהיא מעורבת בו. מצד אחד יש את אלו שרוצים לבנות למיזם תכנית עסקית, ומצד שני יש את אלו שמסרבים בכל תוקף שהוא יפעל כחלק מהמערכת הקפיטליסטית שמונעת על ידי רווחים או גורמים מממנים. היא היתה אבודה - איך מגשרים על פער שכזה? אלו פשוט עמדות מנוגדות.
העמדות אכן מנוגדות ולכן יוצרות מלחמה שבה צריך לבחור צד, כאילו יש את מי שצודק ואת מי שטועה. אני לא רוצה לעשות את זה. במקום, אני מנסה להקשיב למהו הדבר שכל כך חשוב ויקר לכל צד בעמדה שלו.
מדוע חלק רוצים תכנית עסקית? אני מנחש שחשוב להם לדאוג לפרנסה של העובדים במיזם. כנראה גם חשוב להם שלמיזם יהיו את המשאבים הנחוצים לו כדי לגדול. מדוע חלק מתנגדים לכך? אני מנחש שחשוב להם להיות בארגון שמונע על ידי התכלית והערכים שלו. כנראה חשוב להם שלארגון יהיה את המנגנונים ששומרים על כך.
מה שעשיתי זה לזקק מכל עמדה את מה שמכונה "התמצית הבלתי שנויה במחלוקת": עיקרון שתופס את לב הדברים שנאמרו, בעומק שבו הוא כבר לא שנוי במחלוקת על ידי הצדדים האחרים.
כך התקבלה רשימה של קריטריונים לפתרון שכל החברים במיזם יכולים להחזיק יחד, בלי יריבות בין "הצדדים" שנוצרו. אפשר לנסח זאת כך:
אנחנו רוצים להנהיג את המיזם שלנו לעתיד כך שהוא -
* דואג לקיימות הכלכלית של אלו המשקיעים בו זמן משמעותי.
* מוזן על ידי המשאבים הנחוצים לו עבור הגדלת האימפקט החברתי.
* מוכוון על ידי תכלית חברתית וערכים מוסכמים.
* מכיל מנגנונים ששומרים על התכלית והערכים בתור המצפן.
הרשימה המשותפת הזו מאחדת את הקרע. לפתע יש לנו משימה משותפת: להיות הכי יצירתיים כדי לבנות פתרון שעונה על כל הקריטריונים האלו, בלי שהם מוצבים זה בחשבון על זה. בתהליך הזה, אנשים יוצאים ממגננה ומהתבצרות בעמדתם בתור הפתרון היחיד, מתפנים לחשוב מחוץ לקופסה ומצליחים לרתום משאבים גדולים יותר פשוט כי הם משתפים פעולה.
כמובן, לא תמיד תצליח הקבוצה למצוא פתרון שעונה באופן מלא על כל הקריטריונים, אך הידיעה שכל הקריטריונים נלקחים בחשבון כחשובים היא מה שבונה את האמון בקבוצה. "מה שחשוב לי, חשוב לקבוצה". כאשר קריטריון יישאר ללא מענה, זה ייעשה במודע, בצער ובבחירה משותפת.
"זה גאוני!" היא אמרה, "קראתי על התהליך הזה במאמרים שלך, אבל זו תחושה אחרת לראות את זה קורה לגבי משהו שאני קשורה אליו."
אני מבין אותה לגמרי, כי הסיבה שאני עוסק בגישור על הבדלים היא אותה תחושה קסומה, שחוויתי וראיתי שוב ושוב ושוב. תחושה מופלאה של יציאה לפתע מהפרדיגמה של "או-או", בה דברים הם מנוגדים ובאים זה בחשבון על זה, אל עבר מרחב של יחד ושל אינטגרציה. אינטגרציה עבורי זה תהליך שבו חלקים שתופסים את עצמם בנפרדות וביריבות מגיעים למקום שבו הם משתפים פעולה כחלקים סינרגטיים של אותו השלם. שנה שעברה הבנתי את זה במילים: להיות אינטגרטור זה הייעוד שלי בעולם.
זו הסיבה שאני מקשיב לתמצית הבלתי שנויה במחלוקת בכל מה שנאמר סביבי.
לאחרונה ביקרה אותי חברה ובמהרה מצאנו את עצמנו בדיון מלא חוסר-הסכמה על איך יש להתמודד עם הקורונה. היא היתה מלאת כעס כלפי איך שדברים מתנהלים וטענה: "אם נעשה הכל כדי להימנע ממוות נמצא את עצמנו בחברה מתה ומדכאת שלא שווה לחיות בה. בכלל, זה לא קטלני כמו שמתייחסים לזה ואני לא רואה סיבה לתת לקורונה יחס מיוחד - מה עם סרטן? מה עם התאבדויות? פשוט קובעים לנו מה לעשות מלמעלה, בלי שום תקשורת והסברים והכל נעשה בקמפיינים של הפחדה והשתקה."
לא הסכמתי עם עמדתה במידה רבה.
כמובן, היתה בי נטייה אוטומטית להביא טענות שנועדו להפריך את עמדתה, להראות לה שהיא טועה, לנצח בויכוח. אך אני בוחר לא לעשות את זה, כי אני יודע כמה מעט פעמים זה מוביל להבנה הדדית ולשינוי משמעותי. גם אם עמדתה נוגדת את שלי, היא מכילה צרכים שחשובים לה ויקרים לליבה. אם אבטל את עמדתה בלי להקשיב לה לעומק, אני אבטל גם את צרכיה. אם כך, בוודאי שהיא תתנגד לכל מה שאביא!
זה טרגי כמות הפעמים שאני רואה אנשים מנסים לנהל דיון "רציונלי" לגבי מה כדאי לעשות, בלי להבין שהבסיס לכל קבלת החלטות היא בהכרח ערכית, כי כדי להחליט מה כדאי לעשות חייבים *לרצות* משהו, וזה בהכרח קשור בצרכים, ערכים ורגשות. התוצאה של ההכחשה הזו, היא שדיון "רציונלי" מתנהל על פני השטח, בזמן שמתחת לפני השטח כל צד נלחם כדי לקבל הכרה בצרכים החשובים לו. התוצאה היא התבצרות בעמדות ותפיסה של הצד השני כ"אטום וחסר היגיון" בזמן שהפער כלל אינו במידע, הוא בחיבור סביב צרכים וערכים משותפים.
לכן, הצעתי לחברתי שאקשיב לה ונזקק מתוך דבריה תמציות שאיני חולק עליהן. ביחד הבנו שחשוב לה שתגובה ציבורית לקורונה תכלול:
* שקלול לטווח ארוך של כלל התועלת וההפסד מכל דרך פעולה, כולל הפן הנפשי, החברתי, הבריאותי והכלכלי (ולא רק חולי ומוות).
* שימוש במשאבים ציבוריים בצורה שממקסמת את הרווחה האנושית.
* מנגנון לגיבוש מידע אמין שממסגר את הסכנות בפרופורציה לסכנות אחרות ומתייחס בשקיפות לביקורות על מסקנותיו.
* שקיפות ונגישות ציבורית של החלטות, כולל השיקולים, הרציונל והתחזיות הקשורות בהן.
* פרסום תקשורתי שמעודד פעולה מתוך תשומת לב ואחריות ולא מתוך פחד, ומספק מידע בתדירות שנחוצה לקבלת החלטות מושכלת.
העקרונות האלו השיגו שני דברים בבת אחת. ראשית, הם הביאו אותה ממקום לוחמני למקום עמוק יותר של מה חשוב לה באמת. שנית, הם הראו לנו עד כמה יש בינינו הסכמה. אם אני והיא היינו בועדת הקורונה, היינו תולים בלב שלם את הקריטריונים האלו על הקיר. היינו מוסיפות עקרונות של אחריות קולקטיבית ושל דאגה למיעוטים ולחלשים. היינו משתפות פעולה בחיפוש אחר מענה לכולם. כך האינסטינקט שלנו להתגונן ולנצח הפך לקריאה לעבוד יחד.
וזה מחזיר אותנו ללורה.
היא תיארה שבקהילה שלה יש שנאה כל כך עזה עבור אלו שרוצים לפתוח מחדש את בתי הספר, שהיא בעצמה מפחדת לבטא את דעותיה. "אין לי אנרגיה להתמודד עם ההתנפלות שתבוא עלי!"
ישנה סיבה פשוטה לכך שזה קורה:
כאשר מדברים על פתרונות לפני שמבססים עקרונות וצרכים משותפים, מלחמה אינה רחוקה. כאשר הורים שנמצאים בחרדה כנה שומעים על פתרון "לפתוח את בתי הספר", הם שומעים ביטול של מה שהכי חשוב להם, כאילו אמרו להם: "לא חשובה לנו בריאות הילדים שלכם, בריאות המורים או בריאות הקהילה בכלל. אנחנו רוצים לפעול ללא התחשבות לביטחון שלכם ושל כולנו."
זוהי חשיבת ה"או-או" שמובילה אנשים לפחד שהצרכים שלהם לא יילקחו בחשבון, מה שמוביל אותם למצב של מגננה ותקיפה. כאשר הם נתקלים באחרים שמפיצים מידע שאומר "קורונה זה שטויות", הם רואים לנגד עיניהם מלחמה על התודעה הציבורית. כך גם עם חיסונים: באנשים מתעוררת תוקפנות מתוך האימה (!!) שהתודעה שאומרת "חיסונים מזיקים לילדינו" תתפשט ותסכן את חיי ילדיהם, ולכן מנסים להעלים אותה בכח. הצד השני, שגם הוא פועל מתוך אותם מניעים של שמירה על בריאות הילדים, רואה בתדהמה איזו שנאה מגיעה אליו כאשר הוא מביע מחשבות מנוגדות למיינסטרים וכתוצאה רק מאבד יותר אמון בדעה הרווחת, לא משנה כמה מחקרים ינסו להציג לו.
לורה רצתה לבכות מרוב חוסר אונים. יש לה תואר בהתפתחות ילדים והיא יודעת עד כמה משחק ומגע עם ילדים אחרים הוא קריטי להתפתחותם. היא יודעת שאלימות ביתית גוברת בזמן הבידוד ושישנם ילדים שאין להם שום מקום לברוח אליו ברגע שהם סגורים עם משפחתם ללא מסגרות אחרות. היא לא מבינה - איך יכול להיות שהיא מגיעה מכל כך הרבה אכפתיות ומסתכלים עליה כאילו היא רוצחת ילדים??
עזרתי לה לראות שכאשר הדיון הוא ישירות על התוצאה, אפילו הידע שלה מהתואר האקדמי יזכה לביטול, כי הוא ייתפס כבא בחשבון על הצורך בביטחון ובבריאות. לעומת זאת, אם השיח עוסק ביצירת רשימה של עקרונות משותפים, ניתן להוסיף אליה את העיקרון הבא: "אנחנו רוצים פתרון שתומך בהתפתחות הפיזית, הנפשית והחברתית של ילדינו."
אין לי ספק שכל ההורים יעמדו יחד איתה בגיבוי העיקרון הזה. הסיבה הראשונה היא - כי כולם מעוניינים בכך. הסיבה השנייה היא - שכאשר עיקרון זה מנותק מתוצאה אחת ויחידה, הוא מותיר מקום לעקרונות אחרים שמנסים "למזער את החולי בקהילה". לאחר מכן, קבוצה מהקהילה שמכילה את מגוון הפרספקטיבות יכולה לשבת כדי להרכיב הצעה יצירתית שעונה על כל העקרונות. רק אז, הם ינהלו דיון על עובדות ועל מחקרים, כאשר יש ביניהם אמון ושיתוף פעולה אל עבר אותה מטרה.
בצורה הזו, לאחר שהכל ישתקלל, ייתכן ויותר הורים ימצאו את המוכנות לפתוח את בתי הספר. לעומת זאת, ייתכן שהם יגיעו למסקנה שעדיף לשמור את בתי הספר סגורים - אבל! וזה החלק החשוב - גם במקרה שכזה תתחשב הקהילה בעיקרון התפתחות הילדים ותשתף פעולה כדי לתת לו מענה. ייתכן שתיווצר רשת תמיכה קהילתית שמשתפת ברעיונות לפעילויות לילדים ולמשחקים פיזיים שהם יכולים לשחק ביניהם עם מרחק. ייתכן שתיווצר התקבצות מסודרת של כל 3 משפחות יחדיו בשביל אפשרויות מפגש ומגע לילדיהם. ייתכן שיווצר קו חם לילדים ויחולקו ערכות להורות מקרבת בזמן בידוד.
הדבר היפהפה בתהליך הזה, שחוויתי שוב ושוב, זה שהוא אינו עסוק רק בלסיים את הריב, לכבות שרפות או להדביק פלסטרים. הוא אפילו לא מתעסק בפשרות. הוא עוסק בחזון משותף. הוא מביא ליצירה של דברים חדשים, שעונים על צרכים חשובים, שנחוצים בין אם הסכסוך הזה היה ובין אם לא.
היה ניתן לראות את זה במקרה נוסף לפני שנה. הנחיתי מחלוקת קטנה סביב כללים של קבוצת פייסבוק קהילתית. יש כאלו שרצו לשתף בקבוצה פוסטים על אקולוגיה, כערך שחשוב עבורם לקדם, בזמן שהאדמינים טענו שזה נגד חוקי הקבוצה. אדמין אחד אמר בנחרצות: "לי אקולוגיה לא רלוונטי, מה לעשות?! אני הייתי רוצה לכתוב פינה על ההיסטוריה של הקהילה ואפילו זה לא רלוונטי לכולם, אז למה דווקא אקולוגיה??"
זה דבר מדהים לראות, כמה עצבנות ועקשנות יכול להביע מישהו וכיצד הוא נרגע בשנייה שהעקרונות שחשובים לו נכתבים על הלוח. זה מדגים לנו כיצד התנגדות, עצבנות והרמות קול הן ניסיונות להשמיע את מה שחשוב לאותה נפש ולוודא שיתחשבו בזה. הפעם, האדמין דיבר בעד העקרונות הבאים:
* שמירה על בהירות ועקביות של כללי הקבוצה.
* דרך לשתף ולצרוך באופן ממוקד תוכן שרלוונטי לכלל הקהילה.
בסופו של דבר הוחלט במשותף שפוסטים על אקולוגיה לא ייכנסו לקבוצה, אך מאחר שהיה עיקרון שמבקש "דרך לשיתוף בערכינו וקידום מה שחשוב לנו" הוחלט לבסס מרחב וירטואלי אחר עבור זה, שיקודם דרך טיזרים פעם בחודש בקבוצה הראשית. האדמין המתנגד הצטרף לכך בהתלהבות והתחיל לתכנן את פינת ההיסטוריה שיכתוב. כלומר, לא עסקנו בפוסט הספציפי ולא נכנסנו לויכוח פרשני על האם זה נגד כללי הקבוצה או לא. פשוט החלטנו ליצור את מה שנחוץ לקהילה.
אין לי ספק, שאם היתה לנו יכולת קולקטיבית להתנהל כך בכל מחלוקת, היינו מוצאים את עצמנו בשיפור מתמיד של הארגונים, הקהילות והחברה שלנו. אישית, אני כבר לא מסוגל להאמין שיש צרכים שבאים זה בחשבון על זה. שישנם דברים שלא מסוגלים לעבור אינטגרציה זה עם זה.
אחרי הכל, גם אלו שנגד הפלות וגם אלו בעד חופש הבחירה להפיל רוצים לעבוד למען עולם בו כל התינוקות הם תינוקות רצויים. גם אלו שמתנגדים לענישה במערכת המשפט וגם אלו שרואים אותה כהכרחית רוצים לבנות עולם שבו זה לא משתלם לפגוע באנשים אחרים.
בדיוק השבוע התפרסם מאמר שלי בהארץ על "מועצות אזרחים" (קישור בתגובה ראשונה), שמציג את ההיגיון הפשוט, שאם עבור כל סוגיה שנויה במחלוקת נגריל מדגם מייצג של העם, שמהווה חתך רוחב של כלל הצרכים השונים באוכלוסייה, וננחה אותו בתהליכים כאלו שמייצרים שיתוף פעולה למען מענה אפקטיבי לכל הצרכים, נייצר דמוקרטיה שדואגת לכלל.
חוסר האמון באוכלוסיה שדבר כזה אפשרי (שאני מבין לגמרי) רק מצית בי את התשוקה להדגים אחרת. לכן, אני מכריז בזאת על פתיחתו של "פרוייקט האינטגרציה".
הרעיון הוא כזה: אני אראיין 2 אנשים *ידועים בתחומם* שנמצאים בקיצונים מנוגדים סביב הנושאים האידאולוגיים הקשים ביותר של החברה הישראלית, בניסיון לגלות האם נצליח להגיע לרשימת עקרונות משותפים. דמיינו לדוגמה שדמות ידועה קפיטליסטית ודמות ידועה סוציאליסטית יגיעו לרשימת עקרונות משותפת בנוגע למערכת הכלכלית או סוגיות חברתיות-כלכליות בוערות. אני רוצה לעשות זאת עבור סוגיית הפליטים, שבת במרחב הציבורי, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, קורונה, חיסונים, סוגיות ענישה ופשע, נישואים חד מיניים, ועוד נושאים שאני רועד מהתרגשות ומפחד מהרעיון שאנסה להתמודד איתם.
~ מאמר זה פורסם במקור בפייסבוק והפיח תקווה והשראה באנשים רבים, לכן העברתי אותו גם לכאן. ~
האם ניתן לגשר על כל מחלוקת? והאם זה יעזור לנו לבנות דמוקרטיה אחרת מיסודה שדואגת לכלל? אני מאמין שכן, והנה למה.
השבוע ייעצתי ללורה, מגשרת מארה"ב, איך להתמודד עם הקיטוב והשנאה העזים בקהילה שלה. הם נמצאים בעיצומה של מחלוקת מדממת סביב הקורונה וסביב השאלה - האם לפתוח את בתי הספר מחדש או לא? היא תיארה את השיח כ"ארסי" והביעה ייאוש עצום מהמחשבה שניתן לגשר עליו. כעבור רבע שעה של תמיכה והצעות ממני ומעמיתים נוספים היא יצאה מהשיחה "מלאת השראה ותקווה".
כדי להבין איך עזרנו לה, אני רוצה להתחיל בדוגמה פשוטה יותר.
לפני כמה שבועות ביקשה להתייעץ איתי חברה. היא סיפרה לי על מחלוקת בין שותפים במיזם חברתי שהיא מעורבת בו. מצד אחד יש את אלו שרוצים לבנות למיזם תכנית עסקית, ומצד שני יש את אלו שמסרבים בכל תוקף שהוא יפעל כחלק מהמערכת הקפיטליסטית שמונעת על ידי רווחים או גורמים מממנים. היא היתה אבודה - איך מגשרים על פער שכזה? אלו פשוט עמדות מנוגדות.
העמדות אכן מנוגדות ולכן יוצרות מלחמה שבה צריך לבחור צד, כאילו יש את מי שצודק ואת מי שטועה. אני לא רוצה לעשות את זה. במקום, אני מנסה להקשיב למהו הדבר שכל כך חשוב ויקר לכל צד בעמדה שלו.
מדוע חלק רוצים תכנית עסקית? אני מנחש שחשוב להם לדאוג לפרנסה של העובדים במיזם. כנראה גם חשוב להם שלמיזם יהיו את המשאבים הנחוצים לו כדי לגדול. מדוע חלק מתנגדים לכך? אני מנחש שחשוב להם להיות בארגון שמונע על ידי התכלית והערכים שלו. כנראה חשוב להם שלארגון יהיה את המנגנונים ששומרים על כך.
מה שעשיתי זה לזקק מכל עמדה את מה שמכונה "התמצית הבלתי שנויה במחלוקת": עיקרון שתופס את לב הדברים שנאמרו, בעומק שבו הוא כבר לא שנוי במחלוקת על ידי הצדדים האחרים.
כך התקבלה רשימה של קריטריונים לפתרון שכל החברים במיזם יכולים להחזיק יחד, בלי יריבות בין "הצדדים" שנוצרו. אפשר לנסח זאת כך:
אנחנו רוצים להנהיג את המיזם שלנו לעתיד כך שהוא -
* דואג לקיימות הכלכלית של אלו המשקיעים בו זמן משמעותי.
* מוזן על ידי המשאבים הנחוצים לו עבור הגדלת האימפקט החברתי.
* מוכוון על ידי תכלית חברתית וערכים מוסכמים.
* מכיל מנגנונים ששומרים על התכלית והערכים בתור המצפן.
הרשימה המשותפת הזו מאחדת את הקרע. לפתע יש לנו משימה משותפת: להיות הכי יצירתיים כדי לבנות פתרון שעונה על כל הקריטריונים האלו, בלי שהם מוצבים זה בחשבון על זה. בתהליך הזה, אנשים יוצאים ממגננה ומהתבצרות בעמדתם בתור הפתרון היחיד, מתפנים לחשוב מחוץ לקופסה ומצליחים לרתום משאבים גדולים יותר פשוט כי הם משתפים פעולה.
כמובן, לא תמיד תצליח הקבוצה למצוא פתרון שעונה באופן מלא על כל הקריטריונים, אך הידיעה שכל הקריטריונים נלקחים בחשבון כחשובים היא מה שבונה את האמון בקבוצה. "מה שחשוב לי, חשוב לקבוצה". כאשר קריטריון יישאר ללא מענה, זה ייעשה במודע, בצער ובבחירה משותפת.
"זה גאוני!" היא אמרה, "קראתי על התהליך הזה במאמרים שלך, אבל זו תחושה אחרת לראות את זה קורה לגבי משהו שאני קשורה אליו."
אני מבין אותה לגמרי, כי הסיבה שאני עוסק בגישור על הבדלים היא אותה תחושה קסומה, שחוויתי וראיתי שוב ושוב ושוב. תחושה מופלאה של יציאה לפתע מהפרדיגמה של "או-או", בה דברים הם מנוגדים ובאים זה בחשבון על זה, אל עבר מרחב של יחד ושל אינטגרציה. אינטגרציה עבורי זה תהליך שבו חלקים שתופסים את עצמם בנפרדות וביריבות מגיעים למקום שבו הם משתפים פעולה כחלקים סינרגטיים של אותו השלם. שנה שעברה הבנתי את זה במילים: להיות אינטגרטור זה הייעוד שלי בעולם.
זו הסיבה שאני מקשיב לתמצית הבלתי שנויה במחלוקת בכל מה שנאמר סביבי.
לאחרונה ביקרה אותי חברה ובמהרה מצאנו את עצמנו בדיון מלא חוסר-הסכמה על איך יש להתמודד עם הקורונה. היא היתה מלאת כעס כלפי איך שדברים מתנהלים וטענה: "אם נעשה הכל כדי להימנע ממוות נמצא את עצמנו בחברה מתה ומדכאת שלא שווה לחיות בה. בכלל, זה לא קטלני כמו שמתייחסים לזה ואני לא רואה סיבה לתת לקורונה יחס מיוחד - מה עם סרטן? מה עם התאבדויות? פשוט קובעים לנו מה לעשות מלמעלה, בלי שום תקשורת והסברים והכל נעשה בקמפיינים של הפחדה והשתקה."
לא הסכמתי עם עמדתה במידה רבה.
כמובן, היתה בי נטייה אוטומטית להביא טענות שנועדו להפריך את עמדתה, להראות לה שהיא טועה, לנצח בויכוח. אך אני בוחר לא לעשות את זה, כי אני יודע כמה מעט פעמים זה מוביל להבנה הדדית ולשינוי משמעותי. גם אם עמדתה נוגדת את שלי, היא מכילה צרכים שחשובים לה ויקרים לליבה. אם אבטל את עמדתה בלי להקשיב לה לעומק, אני אבטל גם את צרכיה. אם כך, בוודאי שהיא תתנגד לכל מה שאביא!
זה טרגי כמות הפעמים שאני רואה אנשים מנסים לנהל דיון "רציונלי" לגבי מה כדאי לעשות, בלי להבין שהבסיס לכל קבלת החלטות היא בהכרח ערכית, כי כדי להחליט מה כדאי לעשות חייבים *לרצות* משהו, וזה בהכרח קשור בצרכים, ערכים ורגשות. התוצאה של ההכחשה הזו, היא שדיון "רציונלי" מתנהל על פני השטח, בזמן שמתחת לפני השטח כל צד נלחם כדי לקבל הכרה בצרכים החשובים לו. התוצאה היא התבצרות בעמדות ותפיסה של הצד השני כ"אטום וחסר היגיון" בזמן שהפער כלל אינו במידע, הוא בחיבור סביב צרכים וערכים משותפים.
לכן, הצעתי לחברתי שאקשיב לה ונזקק מתוך דבריה תמציות שאיני חולק עליהן. ביחד הבנו שחשוב לה שתגובה ציבורית לקורונה תכלול:
* שקלול לטווח ארוך של כלל התועלת וההפסד מכל דרך פעולה, כולל הפן הנפשי, החברתי, הבריאותי והכלכלי (ולא רק חולי ומוות).
* שימוש במשאבים ציבוריים בצורה שממקסמת את הרווחה האנושית.
* מנגנון לגיבוש מידע אמין שממסגר את הסכנות בפרופורציה לסכנות אחרות ומתייחס בשקיפות לביקורות על מסקנותיו.
* שקיפות ונגישות ציבורית של החלטות, כולל השיקולים, הרציונל והתחזיות הקשורות בהן.
* פרסום תקשורתי שמעודד פעולה מתוך תשומת לב ואחריות ולא מתוך פחד, ומספק מידע בתדירות שנחוצה לקבלת החלטות מושכלת.
העקרונות האלו השיגו שני דברים בבת אחת. ראשית, הם הביאו אותה ממקום לוחמני למקום עמוק יותר של מה חשוב לה באמת. שנית, הם הראו לנו עד כמה יש בינינו הסכמה. אם אני והיא היינו בועדת הקורונה, היינו תולים בלב שלם את הקריטריונים האלו על הקיר. היינו מוסיפות עקרונות של אחריות קולקטיבית ושל דאגה למיעוטים ולחלשים. היינו משתפות פעולה בחיפוש אחר מענה לכולם. כך האינסטינקט שלנו להתגונן ולנצח הפך לקריאה לעבוד יחד.
וזה מחזיר אותנו ללורה.
היא תיארה שבקהילה שלה יש שנאה כל כך עזה עבור אלו שרוצים לפתוח מחדש את בתי הספר, שהיא בעצמה מפחדת לבטא את דעותיה. "אין לי אנרגיה להתמודד עם ההתנפלות שתבוא עלי!"
ישנה סיבה פשוטה לכך שזה קורה:
כאשר מדברים על פתרונות לפני שמבססים עקרונות וצרכים משותפים, מלחמה אינה רחוקה. כאשר הורים שנמצאים בחרדה כנה שומעים על פתרון "לפתוח את בתי הספר", הם שומעים ביטול של מה שהכי חשוב להם, כאילו אמרו להם: "לא חשובה לנו בריאות הילדים שלכם, בריאות המורים או בריאות הקהילה בכלל. אנחנו רוצים לפעול ללא התחשבות לביטחון שלכם ושל כולנו."
זוהי חשיבת ה"או-או" שמובילה אנשים לפחד שהצרכים שלהם לא יילקחו בחשבון, מה שמוביל אותם למצב של מגננה ותקיפה. כאשר הם נתקלים באחרים שמפיצים מידע שאומר "קורונה זה שטויות", הם רואים לנגד עיניהם מלחמה על התודעה הציבורית. כך גם עם חיסונים: באנשים מתעוררת תוקפנות מתוך האימה (!!) שהתודעה שאומרת "חיסונים מזיקים לילדינו" תתפשט ותסכן את חיי ילדיהם, ולכן מנסים להעלים אותה בכח. הצד השני, שגם הוא פועל מתוך אותם מניעים של שמירה על בריאות הילדים, רואה בתדהמה איזו שנאה מגיעה אליו כאשר הוא מביע מחשבות מנוגדות למיינסטרים וכתוצאה רק מאבד יותר אמון בדעה הרווחת, לא משנה כמה מחקרים ינסו להציג לו.
לורה רצתה לבכות מרוב חוסר אונים. יש לה תואר בהתפתחות ילדים והיא יודעת עד כמה משחק ומגע עם ילדים אחרים הוא קריטי להתפתחותם. היא יודעת שאלימות ביתית גוברת בזמן הבידוד ושישנם ילדים שאין להם שום מקום לברוח אליו ברגע שהם סגורים עם משפחתם ללא מסגרות אחרות. היא לא מבינה - איך יכול להיות שהיא מגיעה מכל כך הרבה אכפתיות ומסתכלים עליה כאילו היא רוצחת ילדים??
עזרתי לה לראות שכאשר הדיון הוא ישירות על התוצאה, אפילו הידע שלה מהתואר האקדמי יזכה לביטול, כי הוא ייתפס כבא בחשבון על הצורך בביטחון ובבריאות. לעומת זאת, אם השיח עוסק ביצירת רשימה של עקרונות משותפים, ניתן להוסיף אליה את העיקרון הבא: "אנחנו רוצים פתרון שתומך בהתפתחות הפיזית, הנפשית והחברתית של ילדינו."
אין לי ספק שכל ההורים יעמדו יחד איתה בגיבוי העיקרון הזה. הסיבה הראשונה היא - כי כולם מעוניינים בכך. הסיבה השנייה היא - שכאשר עיקרון זה מנותק מתוצאה אחת ויחידה, הוא מותיר מקום לעקרונות אחרים שמנסים "למזער את החולי בקהילה". לאחר מכן, קבוצה מהקהילה שמכילה את מגוון הפרספקטיבות יכולה לשבת כדי להרכיב הצעה יצירתית שעונה על כל העקרונות. רק אז, הם ינהלו דיון על עובדות ועל מחקרים, כאשר יש ביניהם אמון ושיתוף פעולה אל עבר אותה מטרה.
בצורה הזו, לאחר שהכל ישתקלל, ייתכן ויותר הורים ימצאו את המוכנות לפתוח את בתי הספר. לעומת זאת, ייתכן שהם יגיעו למסקנה שעדיף לשמור את בתי הספר סגורים - אבל! וזה החלק החשוב - גם במקרה שכזה תתחשב הקהילה בעיקרון התפתחות הילדים ותשתף פעולה כדי לתת לו מענה. ייתכן שתיווצר רשת תמיכה קהילתית שמשתפת ברעיונות לפעילויות לילדים ולמשחקים פיזיים שהם יכולים לשחק ביניהם עם מרחק. ייתכן שתיווצר התקבצות מסודרת של כל 3 משפחות יחדיו בשביל אפשרויות מפגש ומגע לילדיהם. ייתכן שיווצר קו חם לילדים ויחולקו ערכות להורות מקרבת בזמן בידוד.
הדבר היפהפה בתהליך הזה, שחוויתי שוב ושוב, זה שהוא אינו עסוק רק בלסיים את הריב, לכבות שרפות או להדביק פלסטרים. הוא אפילו לא מתעסק בפשרות. הוא עוסק בחזון משותף. הוא מביא ליצירה של דברים חדשים, שעונים על צרכים חשובים, שנחוצים בין אם הסכסוך הזה היה ובין אם לא.
היה ניתן לראות את זה במקרה נוסף לפני שנה. הנחיתי מחלוקת קטנה סביב כללים של קבוצת פייסבוק קהילתית. יש כאלו שרצו לשתף בקבוצה פוסטים על אקולוגיה, כערך שחשוב עבורם לקדם, בזמן שהאדמינים טענו שזה נגד חוקי הקבוצה. אדמין אחד אמר בנחרצות: "לי אקולוגיה לא רלוונטי, מה לעשות?! אני הייתי רוצה לכתוב פינה על ההיסטוריה של הקהילה ואפילו זה לא רלוונטי לכולם, אז למה דווקא אקולוגיה??"
זה דבר מדהים לראות, כמה עצבנות ועקשנות יכול להביע מישהו וכיצד הוא נרגע בשנייה שהעקרונות שחשובים לו נכתבים על הלוח. זה מדגים לנו כיצד התנגדות, עצבנות והרמות קול הן ניסיונות להשמיע את מה שחשוב לאותה נפש ולוודא שיתחשבו בזה. הפעם, האדמין דיבר בעד העקרונות הבאים:
* שמירה על בהירות ועקביות של כללי הקבוצה.
* דרך לשתף ולצרוך באופן ממוקד תוכן שרלוונטי לכלל הקהילה.
בסופו של דבר הוחלט במשותף שפוסטים על אקולוגיה לא ייכנסו לקבוצה, אך מאחר שהיה עיקרון שמבקש "דרך לשיתוף בערכינו וקידום מה שחשוב לנו" הוחלט לבסס מרחב וירטואלי אחר עבור זה, שיקודם דרך טיזרים פעם בחודש בקבוצה הראשית. האדמין המתנגד הצטרף לכך בהתלהבות והתחיל לתכנן את פינת ההיסטוריה שיכתוב. כלומר, לא עסקנו בפוסט הספציפי ולא נכנסנו לויכוח פרשני על האם זה נגד כללי הקבוצה או לא. פשוט החלטנו ליצור את מה שנחוץ לקהילה.
אין לי ספק, שאם היתה לנו יכולת קולקטיבית להתנהל כך בכל מחלוקת, היינו מוצאים את עצמנו בשיפור מתמיד של הארגונים, הקהילות והחברה שלנו. אישית, אני כבר לא מסוגל להאמין שיש צרכים שבאים זה בחשבון על זה. שישנם דברים שלא מסוגלים לעבור אינטגרציה זה עם זה.
אחרי הכל, גם אלו שנגד הפלות וגם אלו בעד חופש הבחירה להפיל רוצים לעבוד למען עולם בו כל התינוקות הם תינוקות רצויים. גם אלו שמתנגדים לענישה במערכת המשפט וגם אלו שרואים אותה כהכרחית רוצים לבנות עולם שבו זה לא משתלם לפגוע באנשים אחרים.
בדיוק השבוע התפרסם מאמר שלי בהארץ על "מועצות אזרחים" (קישור בתגובה ראשונה), שמציג את ההיגיון הפשוט, שאם עבור כל סוגיה שנויה במחלוקת נגריל מדגם מייצג של העם, שמהווה חתך רוחב של כלל הצרכים השונים באוכלוסייה, וננחה אותו בתהליכים כאלו שמייצרים שיתוף פעולה למען מענה אפקטיבי לכל הצרכים, נייצר דמוקרטיה שדואגת לכלל.
חוסר האמון באוכלוסיה שדבר כזה אפשרי (שאני מבין לגמרי) רק מצית בי את התשוקה להדגים אחרת. לכן, אני מכריז בזאת על פתיחתו של "פרוייקט האינטגרציה".
הרעיון הוא כזה: אני אראיין 2 אנשים *ידועים בתחומם* שנמצאים בקיצונים מנוגדים סביב הנושאים האידאולוגיים הקשים ביותר של החברה הישראלית, בניסיון לגלות האם נצליח להגיע לרשימת עקרונות משותפים. דמיינו לדוגמה שדמות ידועה קפיטליסטית ודמות ידועה סוציאליסטית יגיעו לרשימת עקרונות משותפת בנוגע למערכת הכלכלית או סוגיות חברתיות-כלכליות בוערות. אני רוצה לעשות זאת עבור סוגיית הפליטים, שבת במרחב הציבורי, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, קורונה, חיסונים, סוגיות ענישה ופשע, נישואים חד מיניים, ועוד נושאים שאני רועד מהתרגשות ומפחד מהרעיון שאנסה להתמודד איתם.
~ מאמר זה פורסם במקור בפייסבוק והפיח תקווה והשראה באנשים רבים, לכן העברתי אותו גם לכאן. ~
~ The term "Non Controversial Essence" is by Miki Kashtan, from her decision making method "Convergent Facilitation" ~
~ Drawing by Frits Ahlefeldt ~
הוסף תגובה