אני שומע לאחרונה כל כך הרבה רצון לדמוקרטיה אחרת, מאחדת, בונת -אמון, שעובדת למען הכלל. ויחד עם זה, אנשים מביעים שהם אובדי עצות לגבי איך דמוקרטיה כזו יכולה להיראות. פה אני נכנס לסיפור. כדי להתחיל לצייר תמונה, אתחיל בסיפור מרשים שבערך אף אחד לא מכיר.
הניסוי הקנדי
רוג'ר פישר הוא מומחה עולמי לגישור שדיברתי עליו בפוסט הקודם שלי. הוא בעצמו הצליח לקדם חלק משמעותי מהסכמי השלום שנחתמו במאה השנים האחרונות. ב-1991, הוא הוזמן להנחות מפגש בין 12 נציגים קנדיים מרחבי הקשת הפוליטית שהתאספו במטרה לגבש חזון משותף לעתיד מדינתם. לא היו חסרות ביניהם מחלוקות חריפות. העיקרית ביניהן - סוגיית עצמאותה והיפרדותה הפוטינציאלית של קוובק, הפרובינציה דוברת הצרפתית של קנדה, משאר המדינה.
רוג'ר פישר ושני עמיתים הנחו את הקבוצה להציף את אי-ההסכמה ביניהם, להתחבר לצרכים אחד של השנייה ולמצוא דרכי פעולה שעונים עליהם. בסופם של יומיים וחצי, תריסר הנציגים חתמו בהתלהבות על מסמך חזון מאוחד של 16 עמודים עבור קנדה שבה "כולם מרגישים בבית ומקבלים יחס הוגן". הם נפרדו מחובקים ודומעים.
אם במקרה זה לא נשמע לכם מתאים לפוליטיקאים, זה מכיוון שהם לא היו פוליטיקאים. למען האמת, הם מעולם לא נפגשו או שמעו אחד על השניה לפני כן. הם נבחרו מדעית בשל ההבדלים ביניהם, אותם הבדלים שפילגו את מדינתם. סוף שבוע זה היה ניסוי שמומן על ידי "מקלין", שבועון החדשות הפופולרי ביותר בקנדה. מקלין פנו אל חוקרים מחברת סקרים, שזיהו עבורם את הגושים השונים של דפוסי המחשבה העיקריים בקנדה, ולאחר מכן הגרילו אנשים שהשקפתם תואמת את כל אחד מהגושים. כך נוצר פאנל של אזרחים שמייצגים את מגוון הדיעות במדינה.
עורכי העיתון כל כך התרשמו מהניסוי שהם הקדישו גליון שלם לתיאור מפורט של המשתתפים, התהליך ותוצאותיו בשם "פסק דינו של העם: כיצד קנדיים יכולים להסכים על עתידם". הניסוי צולם ושודר בו זמנית בספיישל טלוויזיוני של שעה בשם "הסכם העם" שעורר הדים ברחבי המדינה.
מועצות אזרחים
כפי שחקרנו בפוסטים הקודמים, דוגמה זו של חיבור עמוק והסכמות בין קבוצת אנשים במחלוקת חריפה התאפשרה על ידי תהליך נבון. רוג'ר פישר פיתח "משא ומתן מבוסס עקרונות": כזה שמחליף את הגישה היריבותית למשא ומתן שבה צדדים רבים ביניהם ב"משחק סכום אפס", לגישה שבה הצדדים מגלים את האנושיות המשותפת שלהם, חושפים את הצרכים שנמצאים מתחת לעמדותיהם ועובדים יחד ליצור הסכמים שעובדים לכולם.
העניין עם כל אותם תהליכים נבונים שסקרנו, היא שהם מתאימים לעשרות אנשים, לכל היותר למאות אנשים, ולכן נדמה שהם אינם פרקטיים כדי לקבל החלטות שמייצגות את כלל העם. הניסוי הקנדי נותן לנו הצצה לדרך לעשות זאת בצורה פרקטית: להכיל את התהליך הנבון על קבוצה מייצגת של האוכלוסייה.
המשוואה היא פשוטה: אם יש לנו תהליכים עוצמתיים שמייצרים תבונה קולקטיבית בקבוצות (כאלו שמתחשבים בכלל הצרכים בקבוצה ומייצרים להם מענה אפקטיבי ארוך טווח) ואנו מכילים אותם על קבוצות שמייצגות את כלל הצרכים והפרספקטיבות שבאוכלוסיה - אז אנו מסוגלים לייצר תבונה קולקטיבית של כלל העם. זהו תהליך דמוקרטי לא יריבותי שניתן להחיל בקלות על ערים ומדינות שלמות.
אותה קבוצה מייצגת, של עשרות עד מאות אזרחים שמוגרלים באקראי, מהווה למעשה מיקרוקוסמוס של הציבור, מה שלעתים מכונה "מיני-ציבור". כלומר, מועצת אזרחים תכיל כמחצית גברים וכמחצית נשים ופילוג גילאים התואם את כלל האוכלוסייה הבוגרת. אותו מיקרוקוסמוס של הציבור מונחה בתהליכי קבלת החלטות פורצי דרך כדי לגבש את תבונתו הקולקטיבית של הציבור בנושא מסוים. לאחר שהמועצה מוסרת את מסקנותיה לממשל ולציבור היא מתפזרת.
הטענה שאזרחים מהשורה יכולים לקבל החלטות נבונות יותר מאשר אלו המתקבלות כרגע מאתגרת אמונת יסוד של רובנו, שהציבור ״מטומטם״, או ״שהאדם ברחוב״ אינו מסוגל להתעלות מעל לטובתו האישית ולקבל החלטות אחראיות ומכלילות. אך המציאות מראה לנו עובדות אחרות. מועצות אזרחים מיושמות בהצלחה במאות מקומות ברחבי העולם.
מועצת התבונה באוסטריה
ב-2015 מספר הפליטים שהגיעו לאוסטריה שילש את עצמו. מדינת המחוז האוסטרית פורארלברג כינסה מועצת אזרחים כדי להתמודד עם העלייה החדה. הוגרלו 24 אזרחים שעברו במשך יומיים תהליך של דיאלוג יצירתי בשם "הנחייה דינאמית". כעבור סוף שבוע אחד הקבוצה הכריזה בהתלהבות את מסקנותיה המשותפות באירוע פתוח שנכחו בו נציגי ממשלה, ארגונים רלוונטיים, אזרחים והתקשורת. כתוצאה ממסקנות המועצה, הוקם אתר שהנגיש את כל המידע בנושא לציבור ונוצר מאמץ תיאום אדיר בין הממשלה, עמותות ומתנדבים אזרחיים כדי לאפשר לפליטים "לקחת שליטה על חייהם ולעמוד על רגליהם במהירות האפשרית".
פורארלברג עיגנה בתוך החוקה שלה את הזכות של עצומת תושבים בעלת 1000 חתימות לכנס מועצת אזרחים בכל עת ובכל נושא שיבחרו. עד היום מאות מועצות כאלו התרחשו באוסטריה ובגרמניה והתמודדו בהצלחה עם נושאים כמו קיימות סביבתית, פיתוח עירוני, דמוקרטיה שכונתית וסכסוך מקומי סביב הנצחתו של מחנה ריכוז.
לפני כשנה ראיינתי את ג'ים ראף, האדם שפיתח את "מועצת התבונה" ואת התהליך הנבון "הנחייה דינמית". הוא סיפר לי שהכלים שפיתח עובדים הרבה פחות טוב עם נציגים נבחרים, כיוון שהם לא נכנסים לחדר כאנשים המסוגלים להשתנות, אלא כדמויות קרטון סטטיות שמדקלמות עמדות. הם יותר דמות בתפקיד מאשר אנשים שמסוגלים להיות מושפעים מדיאלוג. הוא לא מצא שום בעיה כזו עם אלפי הקבוצות איתם עבד של "אנשים פשוטים".
באופן דומה, רוג'ר פישר הסביר בראיון שאם בניסוי הקנדי המצולם היו משתתפים פוליטיקאים, התהליך שלו היה נהרס. לפוליטיקאים אין ברירה אלא לשחק לעיני התקשורת כדי לוודא שהבוחרים והתומכים שלהם שומעים רק את סוג התגובות המוכנות מראש שסביר שישמרו את תמיכתם. במשחק הפוליטי היריבותי, פוליטיקאים מפחדים מדי להיראות כ"נכנעים" או "מוכרים את הערכים שלהם".
הרעיון האידאלי מאחורי פרלמנט הוא שנבחריו ייצגו יחד את צרכי החברה בכללותה, יתדיינו לעומק ביניהם ויגיעו להסכמות למען הטוב המשותף. למרבה האירוניה, בדיוק בגלל שהם נבחרים הם אינם מסוגלים לבצע עבודה זו. בצורה הזו אנשים אקראיים ומגוונים הם האנשים המושלמים להיכנס אל תוך דיאלוג ולייצר תבונה קולקטיבית - יותר מאשר פוליטיקאים ויותר מאשר העם כולו. במשאל עם אנו מגלים מהן העדפות של העם, לפני שכל נפש בכלל שמעה איך הנושא משפיע על אחרים, לפני שהיא נכנסה לדיאלוג ויצרה שיתוף פעולה ולפני שלמדה את הנושא.
מועצות אזרחים זה רעיון שהגיע זמנו
סוגים רבים של מועצות אזרחים התפתחו ויושמו ברחבי העולם: מועצות תבונה, ועידות קונצנזוס אזרחיות, תאי תכנון, חבר-מושבעים אזרחי, פאנל אזרחים ואספות אזרחים. ועידות קונצנזוס אזרחיות פועלות במשך עשרות שנים בדנמרק ומייצרות פרספקטיבות מאוחדות ונבונות לגבי רגולציה של טכנולוגיות חדשות במדינה. אספות אזרחים מכנסות מאות משתתפים שלומדים סוגיה לעומקה, שומעים ממומחים, מתדיינים ומחליטים על מדיניות. מחקרים מראים שהם מגיעים אל תוצאות איכותיות ועקביות, ואפילו כאשר מתרחשת הצבעה בסוף, הן עוברות פעמים רבות באחוזים הגבוהים מ90%. מחקר שבדק איך הצד "המפסיד" תופס את התהליך הם גילו שהם מצאו את התהליך הוגן, ומעל 80% מהם עדיין תומכים בתוצאה שהתקבלה.
אספת אזרחים הביאה ב2018 לשינויים היסטוריים בחוקה של אירלנד. המקרה הצליח לפרוץ לתוך התודעה הגלובלית והביא לגל נוסף של התנסויות בעולם. שנה שעברה, נשיא צרפת כינס אסיפה של 110 אזרחים אקראיים שתקבע את המדיניות הסביבתית של ממשלתו. השנה הם הגישו המלצות אמיצות רבות, כולל עיגון של שמירת הטבע בחוקה. כיום מתרחשת אספת אזרחים בנושא משבר האקלים גם בבריטניה.
גם באוסטריה וגם בפולין יש מועצות אזרחים שניתן לכנס על ידי מינימום של 1000 חתימות אזרחים. למרות שבאופן מסורתי כוחן של מועצות אזרחים היא של נתינת המלצות, לאט לאט התודעה העולמית משתנה והממשל מוכן לתת להם יותר כח. בעיר גדנסק בפולין הכריז ראש העיר שכל החלטה שתתקבל עם תמיכה של מעל 80% במועצת אזרחים תיכנס כחוק. בחלק דובר הגרמנית של בלגיה הוקמה מועצת אזרחים שתכהן ברציפות למשך שנה וחצי ותחליט על הסוגיות עבורן יש לכנס אספות אזרחים. ממשלות רבות בעולם הביעו את תמיכתן במועצות אזרחים יחד עם אינספור חוקרים. יותר ויותר הוגים תומכים אף בפרלמנט שלם שמורכב מאזרחים אקראיים, שנבחרים במה שנקרא "סורטיציה". כיום יש עשרות ספרים בנושא, הרצאות טד ועוד.
דוגמאות כאלו מראות לנו שמועצות אזרחים מתאימות לשימוש בכל רמה פוליטית: מהמדינית ועד השכונתית (משתמשים בזה אפילו בעסקים!). הן מסוגלות לספק חוות-דעת על ידי סקירה של חוקים המוגשים בכנסת או העברת ביקורת על פעילות הממשלה. הן מסוגלות להחליט החלטות פרקטיות כמו ניסוח חוקים, קביעת סדרי עדיפויות ציבוריים, חלוקת תקציבים ואף ביצוע של כל מה שנתקע בהיעדרותה של ממשלה. לבסוף, כפי שראינו כאן ובניסוי הקנדי, הן מסוגלות לייצר חזון משותף ופרספקטיבה מאוחדת גם בנושאים של מחלוקת עמוקה.
מדוע שמשרדי ממשלה, כגון מערכת החינוך או המשפט, יונהגו על ידי חזון של שר או שרה יחידים? ניתן להוביל את המשרדים על ידי רצף של מועצות אזרחים המתכנסות כמו דירקטוריון כל רבעון או בעת הצורך. כל מועצת אזרחים תבנה על קודמתה ותכוונן את החזון והמדיניות של המשרד, בזמן שהביצוע והניהול הפרקטי ינוחו, כמו היום, בידי אנשי מקצוע. בצורה זו ימומשו פתרונות של היגיון בריא כמו גם תכניות רדיקליות שאין להן סיכוי לעבור במערכת הנוכחית.
דמוקרטיה נבונה משנה את התודעה והשיח הציבוריים
התקשורת כיום מחזקת את השיח המפלג הקיים בפוליטיקה. אך ככל שיותר סוגיות ייפתרו ללא פוליטיקאים מפורסמים, צדדים יריבים או מנצחים ומפסידים, כך הסיקור התקשורתי יתמקד בשינוי המאחד שעוברים המשתתפים במועצת אזרחים. למשל, ניתן להגדיר לפחות פעם בשנה "יום חג לדמוקרטיה" בו ישדרו ערוצי הטלוויזיה מועצת אזרחים בנושא שנוי במחלוקת ואת תוצאותיה. כל צופה יוכל להזדהות עם דמות כלשהי מהמועצה, ולעבור יחד איתה את המסע מיריבות אל עבר הסכמה משותפת.
לאחר מכן, קבוצות דיאלוג ברחבי הארץ יתכנסו לדון בתוצאות, בשיתוף פעולה של עיריות, עמותות, בתי-ספר, אוניברסיטאות וקהילות. בצורה זו, השיח הציבורי ישתנה מאחד שמבוסס על יריבות ופשטנות, לכזה שמבוסס על הכרה בצרכים, במורכבות הסוגיה ובכך שניתן לייצר אפשרויות שעובדות לכולם. אני חולם כבר שלוש שנים לייצר תכנית טלוויזיה כזו, שתדגים בארץ מה שראינו בניסוי הקנדי.
דמוקרטיה נבונה אינה מושלמת אך היא גם לא מפחדת מביקורת. כל ביקורת תשולב פנימה על ידי המערכת כצורך נוסף שיש להתחשב בו. אם אוכלוסיות עניות אינן זוכות לייצוג מספק, תכונס מועצת אזרחים שתתחשב בכך. אם עולה פחד שמועצת אזרחים אינה מתאימה להחלטות בנושאי ביטחון, יכולה להיקבע התנסות הדרגתית. אם מידע נאסף על חסרונות של חוקים שנחקקו בעבר, הוא יישקל במועצת אזרחים חדשה שתעדכן את החוקים. כך נבנה דמוקרטיה שמשתפרת בהתמדה אל עבר הטוב המשותף. דמוקרטיה שהאמון יכול לשוב אליה.
תודה רבה על הטור! כתוב מצוין. יש מקומות נוספים שאתה ממליץ לקרוא על הנושא? ציינת שיש הרצאות וספרים בנושא. אתה יכול לציין שמות?
השבמחק